כשהמלך והסולטן חילקו את ירושלים 

כל אחד מהאורחים שלי, נוצרי, מוסלמי או יהודי, מבלה את סוף השבוע הראשון שלו בארץ - בירושלים, בירת ישראל.

ירושלים הינה העיר המקודשת לשלוש הדתות, וזו הסיבה שנלחמו עליה כל כך הרבה, והיא מעוררת רגשות עזים כל כך בקרב כולנו.

כל אחד מאורחי מתעניין בנושאים הדתיים הקרובים ללבו.

מאז כבש אותה דוד המלך מעם היבוסים והפך אותה לבירתו, נלחמו עליה, חלמו עליה, נסוגו ממנה וחזרו אליה יהודים, נוצרים ומוסלמים.

אני מבקש לספר על אחד ההסכמים היותר מיוחדים שהושגו בין נוצרים למוסלמים לגבי גורלה של ירושלים. סיפור זה הינו עובדתי ואין ברצוני להיכנס לפרשנות פוליטית עכשווית.

הדבר קרא בשנת 1228 מצד אחד ניצב פרידריך השני, מלכה הנוצרי של גרמניה והטוען לכתר מלך ירושלים בממלכת הצלבנים מהצד השני עמד הסולטן אלמלך אל-כאמל, שהיה המפורסם בין אחיו של צלאח א-דין, והיה מלכה של מצרים. וכך מתארים  הארכיאולוגים את הפעם היחידה שבה הסכימו צדדים יריבים לחלק את הריבונות על העיר והמקומות הקדושים.

פרידריך השני היה הטוען לתואר מלך ירושלים, שכן הוא היה נשוי לבתו הצעירה של מלך ירושלים בממלכת הצלבנים.

אבל המוסלמים לא ויתרו על שאיפתם לשלוט בעיר הזו, שבליבה ניצב החראם א-שרף (המתחם המקודש -  הר הבית היהודי),  ובמרכזו מבנה כיפת הסלע שהוקם על הסלע שממנו - לפי המסורת המוסלמית - עלה מוחמד השמימה, יחד עם מסגד אל-אקצה, השלישי בקודשו בהיכלי האסלם.

הצלבנים מצדם לא היו מוכנים לוותר על השליטה בכנסיית הקבר, שלפי אמונתם היא מקום קברו של ישו ומקום תחייתו. שני הצדדים ראו במקור השליטה בירושלים את מקור השליטה בארץ ישראל כולה.

מאז שנת 638, כאשר עומר השני לכליפים אחר מוחמד כבש את ירושלים, הוא דאג לשמור על מעמדם של המקומות הקדושים לנצרות  ובראש ובראשונה לכנסיית הקבר.

לעומת זאת הצלבנים, לאחר שכבשו את ירושלים בשנת 1099 לא גילו רגישות למעמד העיר וקדושתה בעיני המוסלמים. מתחם הר הבית נתפס ומסגד אל-אקצה הוסב לשמש כארמון מלכי ירושלים הנוצרים יש לציין שיפי המבנים ועושרם האדריכלי, הצילו אותם מהרס ורק הסהר הומר בצלב גדול .הנוצרים גם הסבו את מבנה כיפת הסלע לכנסיה.

לאחר מפלת הצלבנים בקרב חיטין נכבשה ירושלים בידי צלאח א-דין בשנת 1087 .  צלאח א-דין  הותיר את כנסית הקבר בידי הנוצרים, ורק דרש להפקיד את מפתחות הבניין בידי משפחות מוסלמיות, מסורת שמתקיימת עד ימינו.                    

בינתיים נודע לפרידריך, שאבי אשתו משתלט אל נחלותיו באיטליה, והוא נאלץ לחזור לאירופה .הוא לחץ אל הסולטן המצרי אל-כאמל לסיים את המשא ומתן ולסכמו.

החוזה הידוע בהסטוריה כחוזה " תל-עג'ול-יפו"  נחתם בסוף שנת 1228.    

השליט המוסלמי מסר לקיסר הנוצרי את האחיזה בירושלים. פרטי החוזה, שרק קטעים ממנו הגיעו לידי החוקרים, מתארים הסכם שנולד מן המחשבה כי הסכם שיחזיק מעמד, צריך לספק את שני הצדדים.

במסגרת ההסכם נקבע שהר הבית יהיה בבעלות ושליטה מלאה של המוסלמים. מאחר שגם הצלבנים ראו את ההר כמקום קדוש, בשל היותו מקום מקדש שלמה, הותר להם לבקר בהר, אך בכפוף לנוהלי השומרים המוסלמיים ודרישותיהם , כמו חליצת נעליים בכניסה.

לפי ההסכם, היו המוסלמים רשאים להתפלל כמנהגם, לרבות השמעת קול המואזין הקורא לתפילות.

הנוצרים הורשו לפתח ולשפר את ביצורי ירושלים שנהרסו ע"י יורשי צלאח א-דין.

למעשה נעשתה כאן חלוקה של הבעלות וניהול המקומות הקדושים, כאשר הניהול האזרחי והצבאי נותר בידי צד אחד הצלבנים.

ההסכם הזה המיוחד במינו בקורות ירושלים, נחשב היה להסכם טוב בעיני רוב תושביה, אבל כמו בחיים בשני הצדדים היה מיעוט שהתנגד לו.

הניסיון הייחודי הזה לא החזיק מעמד זמן רב. הוא התפורר לאחר שהגיעו למזרח התיכון צבאות החוואריזמים, שבט טורקי ממרכז אסיה, ששימשו שכירי חרב לכל המרבה במחיר.